ביאור שטיינזלץ על יבמות ל׳

1 שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד נשוי לנכרית אשה זרה להם, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי לנכרית את אשתו ומת אחר כך גם הוא בלי בנים, ונפלו שתי הנשים לייבום לפני האח האחר הנותר — הראשונה זו שנפלה ראשונה לייבום יוצאה משום אחות אשה שהרי היא אחות אשתו של אח זה, ושניה יוצאת משום צרתה שכן היתה צרת האחות לאחר הייבום. אבל אם עשה בה האח הנשוי נכרית רק מאמר, ועדיין לא ייבם את האחות ומת — נכרית שנעשתה על ידי המאמר כעין צרה לאחות — חולצת ולא מתייבמת.

2 ב גמרא מן ההלכה האחרונה במשנה מדייקים: טעמא דעבד הטעם, דווקא שעשה בה נשוי הנכרית מאמר באחות, הא לא עבד הרי אם לא עשה בה מאמר — נכרית יבומי נמי מייבמה היתה מתייבמת גם כן, אף על פי שנעשתה צרת אחות אשה על ידי הזיקה. אמר רב נחמן: זאת אומרת אין זיקה, שאין רואים את הזקוקה כנשואה, ואפילו כשהזיקה היא בחד אחא באח אחד, שהרי אחות זו שמת בעלה נפלה לייבום רק לפני האח הנשוי נכרית ולו בלבד היתה זקוקה.

3 ג משנה היו שלשה אחים, שנים מהם נשואים לשתי אחיות, ואחד נשוי לנכרית. מת הנשוי לנכרית, וכנס אחד מבעלי האחיות את אשתו, ומת גם הוא בלי בנים — הראשונה, כלומר, האחות — יוצאת ונפטרת מייבום משום אחות אשה, ושניה, הנכרית שייבם — יוצאת משום צרתה. אבל אם עשה בה בנכרית מאמר ומת — נכרית זו חולצת ולא מתייבמת, שהרי בגלל המאמר היא רק כעין צרת אחות אשה.

4 ד גמרא שואלים: הא תו משנה זו ששנינו עוד, שוב למה לי, הלא היינו הך היא זו כמו המשנה הקודמת! ויתר על כן, הדין האמור בה נובע בפשטות מן הדין הקודם. השתא עכשיו, הרי ומה התם שם שאחות אשה הויא הריהי זו שנעשית צרה לנכרית שהיא אשת האח מכבר, אמרת אומר אתה שהנכרית אסורה, למרות שהערוה היא זו המצטרפת ונוספת, הכא כאן שהנכרית הויא היא הנעשית צרה לאחות אשה — לא כל שכן שהיא פטורה משום צרה!

5 ומשיבים, שאכן משנה זו אינה צריכה, אלא כך נוצרה כפילות זו: התנא, הך תנא ברישא את זו, את המשנה שלנו, שנה בתחילה והך חזיא להתירא ושריא ואת זו הקודמת ראה אותה להיתר והתירה, שסבר כי אם הערוה היא שנצטרפה לביתו של האיש — אינה אוסרת את אשתו הראשונה משום צרת ערוה. והדר חזיא לאיסורא וחזר וראה אותה לאיסור, שהחליט שגם זו קרויה צרת ערוה ואסורה.

6 ואיידי דחביבה ליה אקדמה ומתוך שהיא חביבה לו, משום שיש בה חידוש, הקדים אותה ושנה אותה בראש. ובאמת היה יכול עכשיו לוותר על המשנה שלנו, שאין בה חידוש ואפשר ללמוד אותה בקל וחומר מן הקודמת, אלא ומשנה לא זזה ממקומה. כי מאחר שקבעו את המשנה בגירסה, לא מצאו לנחוץ למחוק אותה לגמרי, והיא נשארה במשנה למרות שאיננה נחוצה עוד.

7 ה משנה היו שלשה אחין, שנים מהם נשואים לשתי אחיות ואחד נשוי לנכרית, מת אחד מבעלי אחיות, וכנס הנשוי לנכרית את אשתו, ומתה אשתו של האח השני הנשוי לאחות, ואחר כך מת נשוי נכרית — הרי זו האחות אסורה עליו, על האח שנשאר, עולמית. ואף שעכשיו איננה עוד אחות אשתו, שהרי אשתו כבר מתה ואחות אשתו לאחר מיתת אשתו מותרת, הואיל ונאסרה עליו כבר שעה אחת, שכאשר נפלה לייבום בראשונה לפני שכנסה הנשוי נכרית היתה אסורה לו משום אחות אשתו, הריהי נאסרת עליו לעולם ופוטרת את צרתה הנכרית.

8 ו גמרא אמר רב יהודה אמר רב כלל בענין זה: כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה "יבמה יבא עליה" דברים כה, ה, כלומר, שאין היבם יכול לייבם אותה, מחמת איסור — הרי היא נעשית מאותו רגע כאשת אח שיש לה בנים, ואסורה לו לעולם. ושואלים: מאי קא משמע לן מה השמיע לנו רב בכך? הלא תנינא שנינו דבר זה במשנתנו: הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת!

9 ומשיבים: משום שאת המשנה אפשר היה להבין באופן אחר, מהו דתימא שתאמר: הני מילי דברים אלה אמורים היכא במקום שלא איחזיא לה ראויה בנפילה ראשונה, בפעם הראשונה שנפלה לפניו לייבום, שהרי כשמת בעלה הראשון היתה אסורה לזה משום אחות אשתו שאשתו מתה רק אחרי שייבם אותה אחיו, ואז נאסרה לעולם, אבל היכא דאיחזיא לה במקום שהיתה ראויה בנפילה ראשונה, כשנפלה לפניו לייבום בראשונה שבטל בינתיים האיסור ממנה, כגון כשמתה אשתו לפני שאחיו ייבם אותה ונעשית ראויה לו, אימא תישתרי אמור שתהיה מותרת, על כן קא משמע לן השמיע לנו רב שאף אז אסורה עליו לעולם.

10 ומקשים: הא נמי תנינא זו גם כן שנינו, שהרי נאמר במשנה להלן: שני אחין נשואים לשתי אחיות, מת אחד מהם, ואחר כך מתה אשתו של השני — הרי זו אסורה עליו עולמית, הואיל ונאסרה עליו שעה אחת כשנפלה לפניו והיתה אשתו שהיא אחותה עדיין בחיים!

11 ומשיבים: גם משם אי אפשר היה ללמוד הלכה כללית. מהו דתימא שתאמר: התם הוא דאידחי לה מהאי ביתא שם זו שנדחתה מבית זה, מביתו של אדם זה, לגמרי, שכיון שחובת הייבום חלה רק על האח הנותר, וכיון שנאסרה עליו משעת נפילה נפטרה לגמרי מחובת ייבום, אבל הכא כאן במקרה של רב מדובר דלא אידחי לה מהאי ביתא שלא נדחתה מבית זה לגמרי, שהרי עדיין זקוקה היא לייבום לאח אחר, ואם כן אימא אמור: מיגו דחזיא להאי מתוך שהיא ראויה לזה הנשוי נכרית, שהיא מותרת לו, חזיא נמי להאי ראויה גם כן לזה לאח השני, לאחר שמתה אשתו, שהרי לא נפטרה לגמרי מחובת ייבום — על כן קא משמע לן השמיע לנו רב שבכל מקרה, כל שנאסרה שעה אחת, הרי היא אסורה עולמית.

12 ז משנה שלשה אחים, שנים מהם נשואין לשתי אחיות, ואחד נשוי לנכרית. גירש אחד מבעלי האחיות את אשתו, ומת הנשוי נכרית, וכנסה וייבמה המגרש, ואחר כך מת, ונפלה אותה אשה לפני מי שעדיין הוא בעל האחות השניה — זו היא שאמרו: וכולן שמתו הקרובות או נתגרשו — צרותיהן מותרות, שהרי בשעה שנפלה לפניו לייבום כבר לא היתה זו הנכרית צרת אחות אשתו.

13 ח גמרא ומדייקים: טעמא הטעם, דווקא שגירש בעל האחות את אשתו, ואחר כך מת הנשוי נכרית וכנס אחיו את היבמה, אבל אם מת האח הראשון קודם, ואחר כך גירש בעל האחות את אשתו — הרי נכרית זו שנתייבמה אסורה, משום שעל ידי הזיקה שהיתה לה אל אחיו עוד לפני שגירש את אשתו, הרי היא נחשבת כצרת אחות אשתו. אמר רב אשי: זאת אומרת: יש זיקה, אפילו בתרי אחי בשני אחים. שאף שהיו שני אחים שאליהם היא זקוקה לייבום, אומרים אנו שיש זיקה לשניהם, והיא נאסרת משום צרת אחות אשה בזיקה.

14 ושואלים: ולרב אשי קשיא קשה מה שאמר רב נחמן על המשנה הראשונה שבדף זה, שאפשר לדקדק ממנה שאין זיקה אפילו באח אחד! ומשיבים: אמר לך יכול היה לומר לך רב אשי: הדיוק שדייק רב נחמן במשנה הראשונה איננו הכרחי. שאפשר היה לומר: הוא הדין דאף על גב שאף על פי שלא עבד עשה בה נשוי הנכרית מאמר, גם אז נכרית מיחלץ חלצה לחלוץ, היתה חולצת, אבל יבומי לא מייבמה לייבם, אינה מתייבמת, משום שהיתה צרת אחות אשה בזיקה. והא דקתני ומה ששנה מאמר — לא בא להודיענו שאסורה משום המאמר, אלא לאפוקי להוציא, למעט מדברי בית שמאי דאמרי שאומרים מאמר קונה

15 קנין גמור, ולשיטה זו הנכרית אינה צריכה אפילו חליצה, שהרי נחשבת צרת ערוה, על כן קא משמע לן השמיע לנו שלא כדעת בית שמאי.

16 ושואלים מצד שני: ולרב נחמן שדייק מהמשנה ראשונה שאין זיקה, קשיא קשה דיוקו של רב אשי ממשנתנו שיש זיקה! וכי תימא ואם תאמר ותנסה לתרץ בדרך דומה: הוא הדין במשנתנו שלנו שאפילו אם מת האח שהיה נשוי נכרית ואחר כך גירש הנשוי לאחות האחרת את אשתו, שגם אז צרתה של האחות כלומר, הנכרית מותרת. אלא, אם כך אתה אומר — "זו היא" שנאמר בסוף המשנה למעוטי מאי למעט את מה? שהרי לפירוש זה הוא הדין בכל מקרה! ומשיבים: למעוטי למעט מקרה אחר, שקודם כנס בעל האחות את הנכרית, כלומר, שייבם אותה, ואחר כך גירש את האחות, שבמקרה זה אותה נכרית היא בוודאי צרת אחות אשתו ואינה מותרת.

17 ואומרים: הניחא אי סבר לה זה נוח אם סבור הוא בפירוש המשניות כדעת ר' ירמיה, שאמר: תברא יש שבר חוסר המשכיות במשניות, ואין משנתנו זו באותה שיטה כמו המשנה בפרק ראשון, הקובעת בדרך כלל שאם נתגרשו הקרובות שוב אין כאן משום איסור צרה. ולדעתו מי ששנה זו לא שנה זו.

18 ויסוד המחלוקת הוא: האי תנא תנא זה של המשנה בפרק ראשון סבר כי מיתה מפלת, כלומר, הזמן הקובע לענין איסור צרות הוא כאשר מת היבם ולפי המצב באותה שעה קובעים אם היבמה מותרת לו ולפיכך גם כנס ואחר כך גירש מותרת. והאי תנא ותנא זה של משנתנו סבר כי נישואין הראשונים מפילים, שאם בזמן שהיתה האשה נשואה לאח שמת היתה אסורה משום קרבה וצרתה היתה אסורה משום צרת ערוה, אף שעם מותו השתנה מצב הקירבה, היא ממשיכה להיות אסורה וכן צרתה אסורה.

19 ולשיטה זו אכן אפשר לומר כי ההדגשה "זו היא" באה למעוטי למעט כנס ולבסוף גירש. אלא אי סבר לה אם סבור הוא כרבא, שאמר: לעולם תפרש שדעת חד תנא תנא אחד הוא, אלא בסגנון ו"זו ואין צריך לומר זו" קתני שנה, ואף התנא במשנתנו סבור כי כנס ואחר כך גירש מותרת, אם כן "זו היא" למעוטי מאי למעט את מה? ומשיבים: על כרחך עליך לומר כי רב נחמן כר' ירמיה סבירא ליה סבור הוא בפירושו את המשניות.

20 שואלים מצד אחר: ולרבא הסובר כי מיתה מפלת ואם כנס ואחר כך גירש מותרת, הניחא זה נוח אי סבר לה אם סבור הוא כרב אשי שיש זיקה, אם כן יש לומר ש"זו היא" באה למעוטי למעט מת בלא גירש כלל, שאסורה משום שהיתה כל הזמן צרת ערוה בזיקה, אלא אי סבר לה אם סבור הוא כרב נחמן בענין זה שאין זיקה — "זו היא" למעוטי מאי למעט את מה בא? ומשיבים: על כרחך יש לומר כי כרב אשי סבירא ליה סבור הוא, ולפי זה יש קשר בין השיטות השונות בפירושי המשניות והמחלוקת ביחס להלכה זו.

21 א משנה וכולן, כל חמש עשרה הנשים האסורות משום ערוה, אם היו בהן לאחיו שמת קדושין או גרושין בספק — הרי אלו הצרות שלהן חולצות ולא מתייבמות, משום שהן צרות ערוה מספק. ומסבירים כיצד ספק קדושין? זרק לה חפץ לשם קדושין ברשות הרבים, והיה ביניהם מרחק של שמונה אמות, והיה החפץ ספק קרוב לו ולא הגיע לרשותה ספק קרוב לה — ובתוך ארבע אמות שלה, שהיא יכולה לזכות בחפץ בקנין ארבע אמות — זהו ספק קדושין.

22 ספק גרושין — כגון כתב גט בכתב ידו ואין עליו עדים, או יש עליו עדים ואין בו זמן תאריך, או יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד, כיון ששלושת הגיטין האלה ספק אם הם תופסים, הרי אשה שנתגרשה בהם הינה ספק מגורשת וזהו הקרוי ספק גרושין.

23 ב גמרא מעירים: ואילו בגרושין, ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני שנה, אף שלכאורה אפשר היה לומר אותו דבר בגט כמו בקידושין, שזרקו ולא נתברר אם היה קרוב לו או לה.

24 ושואלים: מאי טעמא מה הטעם שלא הביא במשנתנו גם ענין זה? אמר רבה ספק זה אינו מחייב חליצה, שכן אשה זו, הצרה, הלא בחזקת היתר לשוק עומדת, שהרי בשעת הנישואין היתה צרת ערוה ומספק בלבד אתה בא לאוסרה לשוק עד שתחלוץ מפני שלא ברור לנו מה המצב ושמא נתגרשה הערוה — אל תאסרנה מספק. מה שאין כן הגיטין שהוזכרו במשנה שהם גיטין ודאי, אלא שיש בהם חשש ופקפוק.

25 אמר ליה לו אביי: אי הכי אם כך אתה אומר, בקדושין נמי נימא גם כן נאמר: אשה זו הצרה בחזקת היתר ליבם עומדת לפני שקידש את הערוה, ומספק שמא היא צרת ערוה אתה בא לאוסרה — אל תאסרנה מספק, ותתייבם!

26 ומסבירים: התם שם, לענין הקדושין, אנחנו הולכים לחומרא כי אמנם הצרה היתה ודאי אשתו והיתה צריכה ייבום, ובגלל ספק שבקידושי הערוה החמרנו עליה שלא תתייבם ורק תחלוץ.

27 ומקשים: הרי האי חומרה זו — חומרא דאתי לידי קולא שעלולה להביא לידי הקלה במקום אחר הוא. כיצד? זימנין דאזיל פעמים שהולך הוא, אותו אדם עצמו שקידש את הערוה ומקדש לה אותה את אחותה קדושי ודאי בחיי בעלה, ואם אתה אומר שהיא לחומרה ואינה מתייבמת משום צרת ערוה, יאמרו שאין קידושין תופסים באחותה שהרי היא אחות אשתו ולא ידעו שקידושי הראשון היו מספק, וכי רק לחומרא בלבד אמרו שלא תתייבם, וצריך שיחולו קידושין מספק באחותה. ונמצא אתה מתיר אשת איש.

28 ואי נמי ואם גם כן זימנין דאתא פעמים שיבוא אדם אחר ומקדש לה לדידה ויקדש אותה עצמה קדושי ודאי, וכיון שאסר לה מר לצרה לייבומי שאדוני אוסר את הצרה לייבום אמרי יאמרו אנשים: שקידושין דקמא של הראשון, האח שמת, קדושין גמורים היו, ודבתרא ושל האחרון, של האיש האחר, לאו לא קדושין הם. שהרי אם היא נשואה לראשון הריהי אסורה לשני משום אשת איש ואין קידושין תופסים בה, וכיון שאינה מקודשת לראשון, בודאי תפסו בה גם קידושי שני, ונמצא שיבואו להתיר אשת איש!